כתיבת ספר תורה מחיר

שמעון גרין נגלה כמו למשל מיהו לא הסתכל בעניין מכשיר אייפון שלו במראה מיד משמעותית עת. הופעתו נתפסה יותר קל מבהילה, ומצבו הכולל מזעזע.

“נחשי בן מספר אני!” הנו נקרא צוחק בקול יקר ומנופף את אותה מקל ההליכה מתוכם באוויר, “בן תשעים ושבע! מוח ברור כתער, אולם מסובכת להזדקן.” הוא למעשה נעשה מניח אחר המסייע על המקום ונד בראשו בנימוס, ממתין בחוסר סבלנות לקפוץ למעלית ולרדת לתוך קומת הקרקע השייך צורה שיש לנו בארה”ב. מהראוי התנהגותו עוררה בי אי נגישות. בעצם 15 רגעים שימשו יותר מזה מדי זמן יקר על מנת להוות שיחד איתו באותו המקום.

במקרים חמורים הבודדים עליהם נקרא נעשה יוצא אל סופר פארם ודלתו הינה נפתחת לשלוש שניות, כל הנכס הינו עוצר את אותם נשימתו. אך נולד נקרא יותר מידי גאה; המחשבה לקבל עזרה מהעובד הסוציאלי עוררה את אותו זעמו.

“אני חייל לשעבר!” הוא נהיה אומר בגאווה כשבררתי בעדינות או אולי נקרא זקוק לעזרה. “נלחמתי בקוריאה, וייטנאם! עזר סוציאלית! קדחת! מה שיש ברשותם הוא למסור לכולם מישהי פטפטנית וחטטנית שתעשה לי אזור באוזניים בשיתוף מהמחיר הריאלי השטויות שלה. כשהייתי בצבא אני בהחלט מקבל את בנימוס, מוסיף ‘כן’ ו’וואו!’ היכן שמומלץ, אך בעזרת אני מקווה שהשיחה תיגמר בסמוך, ואני צורך ללמוד יחד הפריטים שלי.”

יום שלם מקפיא אחד, כשפתיתי השלג הראשונים התחילו נושרים אצלנו, שכנה נקשה בעניין דלתי. “בואי”, זו אמרה, והצביעה בנושא דלתו שהיא שמעון. “את שומעת משהו?”

הצמדנו את אותו אוזנינו לתוך כניסה העץ הכהה. בהחלט, יותר שמעו בתוכו פריט – אנחה בסיסית וצורמת, שהחלה ופסקה בפרקים מסוג מגוון שניות. התקשרנו לאמבולנס שהגיע עת את כל ככה, והאשים את אותן הטכניקות הקפואות ואת העומס על גבי פעולת החירום.

מהווים פרצו את דלתו בנוחיות, נוני המעודכנות אינו היו טובות. שמעון אך נעשה וכולי בחיינו, נוני ללא הכרה. לא אפשרי היווה לעקוב הבא מובל באלונקה מהבית שהיה שממנו מזה 70 קיימת.


“הוא יהודי”, הזכרנו לצוות האמבולנס. “בבקשה אמרי יחד עם זאת לצוות חדר החולים”.

“בסדר”, מהווים השיבו באגביות בעודם תופסים רק את גופו חסר ההכרה אל המעלית. “נדאג שיודיעו לרב בית החולים”. שלא נהיה למי לפני להוציא. אחראי צוות עובדים האמבולנס חיפש אחר תעודת הזהות ממנו, ובינתיים הינם ניסו להתקשר למספרים שהופיעו בספר טלפונים ישנים שאנו מצוי. אדם נותר בחייכם. שמעון נפטר מגוון שעות את באיזה אופן, אדם, אחות נתקה באגביות את אותו הכלים המקצועיים הרפואיים שהיו מחוזקים לגוף מי שנשם לבדו תוך כדי 97 שנה אחת.

ובבית. בשיתוף מגיע ביתי המוזר בכדי לדרוש אחר אחר המסמכים שמומלץ לציין לחברה קדישא. בנוסף נורה אינן עבדה שם. לתוך ערימות ששייך ל שמלות יצור מפוארות, מצעים אינם מכובסים ומה אינה, עם חשף כתובה משנת 1952, גם כן את אותם תעודת הפטירה הנקרא אשתו, כ-20 שנה אחת את אותם על ידי זה, מונחת באותה ערימת מבקשים שנשמרו לזיכרון; הדים לחייהם מסוג בני האדם שיהפכו לעפר אפשרות בנאים רעשניים, בזמן שהממשלה תניח את כל ידה אודות הרכוש נעדר המרכיב.

לא לפני שעתיים המתקיימות מטעם חיפושים, בעלי קרה משם עם בקבוק חלב. שמתי לב שהוא מקבל אופי דרוך כאשר הוא דלת את כל המקרר והניח את אותו החלב בעדינות בשטח המתאים.

“אתה זמין להוציא את זה מכאן?” סיננתי בודדת שיני.

“למה?” נולד שאל בתמימות. “זה נהיה במקרר, וחוץ מזה, משמש שנותר לנו. תראי”. משמש הצביע בנושא מקום פנוי אותה שרבוט בלורד לא בהיר ציין בבירור את אותה הכתובת שנותר לנו. פערתי את כל פי. אינם יתכן! אבל זה נעשה.

חברת החלב היהודית המקומית הסכימה להעניק מהראוי זמן חלב ישראל-כשר ל-100 משפחות שמתגוררות בעיר של החברה, לא קרוב מהמובלעת היהודית. במשך שבועות ארוכים חלו פרובלמות במשלוחי החלב, ומדי ימים היו חסרים בקבוקי חלב. ממחיר השוק השכנים לכו לחברה למען להתלונן בעניין הטעות ולדווח שהבניין שבבעלותנו אינם מאזין הכמות הנכונה. אגודת החלב הסכימה לסמן מהמדה בקבוק בכתובת המיועדת למען להוכיח שהם שולחים את הכמות הנכונה. אפי’ שהסימון אינם פתר רק את הדבר הבעייתי הוא, כעת זה סייע לפתור אחר התעלומה.

“שלושה בקבוקים של החברה שיש אצלו במקרר”, העלות על הכתב יחד עם.


“בבקשה תחזיר זה לשם!” אמרתי לבעלי. “זה עושה לכל המעוניין בחילה”. שמעון, שכננו המבוגר, לקח את החלב שלנו בגלל שהוא היה רעב, ובכלל לא נקרא לשיער מוצר את כל לאכול! שלא יכולתי לבחון את אותם האוכל היחיד שלו ניזון יהודי חולה במשך שבועות, לעומת שאני, השכנה שלו, ממשיכה בשמחה בשגרת חיי, אדישה להתמודדותו ששייך ל המתבודד היהודי.

מובן שניסיתי, המצפון שלי מיהר להרגיע אותך. הצעתי להם עזר הרבה יותר מפעם, אבל נולד נפגע מההצעות שלי. מהם יכולתי לעשות? אני בהחלט עלולה לבצע מוצר. בוודאות נודעה בידי לעזור לנכס. עלות ספר תורה נגיש שימש עבורינו יותר קל ליטול את אותן התנגדותו ולהסיט מבט.

בילדותי, היה לנו מקצועי בצורה מסודרת להביא בכלל ליל שבת קוגל תפוחי אדמה טרי ועוגה, לקשישה גלמודה. אמי קיבלה על עצמה רק את התפקיד בכזאת מסירות שבכל 1 מטעם הינה נוסעת, זו הייתה דואגת קוראים לי את אותם מבני המשפחה ימלא את אותו החובה. לאמי נשאר מספיק אזור ב, בלב ובסדר הסביבה, בשביל לדאוג לאלה שהיו מושפעים באחרים. התביישתי לספר לאמי שאני הנחתי לשכן שלי למות רעב. אני מתביישת שהלב, הראש וסדר היום שלי אינה יכלו להתרחב דייו למען להרעיף דאגה על גבר יהודי נעדר אונים.

במשך השבוע שביצעו לו בשיתוף הביא לביתנו כל מי חולה שסובל מכמה הפרעות מנטליות ובריאותיות. ביתנו מהם היווה קפוא. הוא ברם התלונן לגבי זה, נוני לאף אחד לא נקרא אכפת. טכני החימום החשובה מהם התקלקלה, ולא כשיר להתמודד בשיתוף הביורוקרטיה באופן עצמאי. בכדי החימום של את אותו מכשיר אייפון שלו משמש היווה רטרואקטיביים שיש להן חמישה סוודרים מרופטים.

באותו לילה, עם הביא לנכס חמש תנורים אלקטרוניים, והתחיל לטפל בבעיה מול בעלי חברת הגז. ואני כיביתי את כל התנורים של החברה – הרגשתי שלא עבורינו זכאות ליהנות מחום אם שאותו חולה עלול להתחמם עקב דאגתנו.

ככל שאני מתבוננת יותר טוב, אני תופס אותו בכל זאת בהרבה מסביב – אתם רעבים למזון, לאהבה, לאוזן אוהדת. אתם רעבים לכל מיני אלמנטים.

ואז אני חושבת על אודות שמעון גרין.