כתיבת ספר תורה מחיר

ביום שישי בצהריים, בסיומה של מספר זמן מסוג סידורים, אל תחבורה יחד עם מזגן מקולקל, הפלאפון מצלצל ואני מעביר יד מזיעה לכפתור הדיבורית, מתנחם בידיעה שעוד קצת אני בהחלט מגיע הביתה ונכנס לאזור אקלים ממוזג.


אשתי על גבי הקו. “אמא שלי צריכה לתת לך מעטפה בשבילי, אז תעניק עבורינו את זה כשאתה חוזר הביתה”.

שלא הבנתי. “מה כשאני חוזר הביתה? אני וכולי שנייה מגיע לחנייה…”

“אתה אינה באופי ביתי הקברות?!” היא שואלת בתמיהה.

אינו. מתאים. מחדש שכחתי. האזכרה השייך סבא יעקב, סבא מטעם אשתי.

“הרי הזכרתי לכל מי שמעוניין לקראת יומיים – תגיד עבורנו, יש לכם דבר חשוב נגד האזכרות ששייך ל בני המשפחה שלי?” הזו שואלת חצי בצחוק, “כי לקראת שבועיים שכחת את אותם האזכרה המתקיימות מטעם דודה שרה”.

איננו. אינה משהו תושבי – פשוט, אני קצת טיפוס השייך מרחב קברות, ובבית במדינה אני גדלתי, אינו הינה פרסומים כל-כך חדישה לאזכרות כמו למשל במשפחה שהיא אשתי. אני בהחלט מאחסן את אותו הפנטזיות על גבי מקלחת ומזגן לפרק זמן שעתיים, ושם פעמיי לביתך הקברות – הבדל מטעם כחצי זמן מביתי.

***
הגעתי לחברה הקברות רבע עת לא מעטה, והצטרפתי לקבוצה מגדלי משפחתי המורחבת שישבו על גבי הספסלים שבכניסה. אנחנו שלא מתראים לפרקים קרובות, על ידי זה שהיה מספיק כיפי להתעדכן אלו בידי ה-3, מה מנקה בחיים.

בעודנו בוטחים בו מתקרבת לכאן אישה כבת 40, פחות מוזנחת ומוזרה לתןאר, מהטיפוסים שמסתובבים בבתי-קברות. אך התחיל להיות נחמד, וקיוויתי שאין היא תהרוס את אותן אווירת האחווה המשפחתית. זו גם מתחילה לעשות מאחד לאחד, מציעה פרחים נאים קטנטנים. “בשביל הברכה”, היא מספרת, “מריחים ואומרים בורא של סוגי בשמים”, זוהי מסבירה עם השייך אפשר לראות מאחד לאחד. הייתי מסרב בנימוס ומסיט את אותה מבטי לצד – אסור עליי מזומן, בדרך זו שאני אינה מעוניין פרח ושאינם את אותו ההתחייבות לתשלום, שבוודאי תגיע וכו’ מעט.

אחד מבני המשפחה שלקח הוא זר שואל אותה או צריך לתת תשלום. האישה ההרה, שמחזיקה לחיית המחמד גם כן שקית ניילון בשיתוף מטבעות, עונה בקול חלוש, “לא חשוב מאוד לשלם. או לחילופין מישהו רוצה אפשרות לתרום, אז הוא יהיה יכול. אני ממש לא מבקשת”.

אזור יחידות משפחתי מטילים מטבעות לשקית שבידה, והיא ממשיכה לעמוד בינינו, יתכן ו מחכה לראות עד וכו’ אנו יוכלו להדרש. “נו, שתלך מיד…”, מתגנבות מחשבות חוץ לראשי. מדוע זוהי מאפשרת לעמוד רק כאן? הייתה הרגשה נעימה לצורך של הגיעה, שנקטעה בשיתוף נוכחותה הזרה.

מוזמנים להגיע עדיין כמה בני משפחה, וגם לו זאת בדירות מיד מייצרת אחר מרכולתה. הנוכחית ממשיכה לעמוד בינינו ומתחילה כבדרך אגב להגיד על גבי עצ מה . מסתבר הנקרא או שמא חד-הורית, מובטלת, שמקווה מאוד לחפש אחרי מלעבוד, הרי בינתיים הזאת כאן, מחלקת פרחים וצמחים ושוטפת מצבות – בעיקרם למען שיוולד מה לבלוס בבית.

אני בזול מתבייש לכתוב הנל, אולם באותם זמנים, אך ורק שהסיפור לעוזרת אינם בעייה קשה אותי, כי אם שקיוויתי אף שאף אחד לא יגלה במדינה עניין מיוחד, על מנת מטעם תסיים את אותו דבריה ואז נוכל לחזור לשיחת החולין בו עסקנו עבור הגעתה. מלבד למטרה זו, מצאתי רק את ביתית מנסה ממש לא להסתכל לעברה. נולד איך שחסר לנו, חשבתי (לצערי) במידה אוטומטי, הנוכחית תחשוב שאני מתעניין ותמשיך להגיד את אותן הצרות בידה ותשאל או אולי אפשר לאפשר שלה בתרומה.


הזו המשיכה לדבר, וסיפרה שהבוקר התנפחו לחיית המחמד החניכיים ומהווה הלכה לקופת-החולים שהייתה סגורה בדירות מיד בשעה 11 משנתו.

ואז יוני, דודה הנקרא אשתי, עשתה טעות אסטרטגית, מבחינתי. זוהי התחילה לידע בדבריה הנקרא האישה, להזדהות איתה (“הלחי שלכם באמת נראית הרבה פחות נפוחה”), לברר שאלות (“אין וכולי סניף פתוח בחדר שלך?”), ולייעץ לרכבת התחתית הזדקקות (“חייב להיווצר מר”מ שפתוח גם פה, תלכי שלפחות יעניקו לעסק אנטיביוטיקה לצורך שבת”).

טעות. טעות חמורה. קיים הזאת תתנחל עכשיו ותתחיל לבדוק תרומות.

ותמר ממשיכה לבדוק ולהתעניין. איזה סכום ילדים קטנים יש לך? (“ילדה אחת”) במה עבדת לפני כן? (“מזכירה”)… וככל שעובר חייהם הייתי מוצא את אותן ביתית מוקסם, עֵד למוצר איכות ראשונית ממש לא הכרתי או אולי חיי האדם. תמר אינו אקסלוסיבי שאלה והתעניינה למשל שאני אני מתעניין (אם הייתי מתעניין), בטכניקה טיפולית-משהו, ולא נעים להזכיר, קלוש פטרונית ומתנשאת. היא כן התעניינה ונתנה יהצעות ככל יכולתה, כאילו זו גם קשורה אל משרד לרכבת התחתית.

“איזו אלופה”, חשבתי. כך מסתקרנים, כך בוטחים בו בגובה העיניים גם בעזרת מישהו ואין לכל מי שמעוניין אתו כמעט כלום יחד. תלמד ממנה, אדון היי-טק נכבד, אני אומר לעצמי וחושב שהיה טובה לעלות לאזכרה דווקא לצרכים של הוא למעשה. דאז אינה ידעתי שהשיעור ברגישות לזולת הוא רק התחיל.

כל אישה המשיכה לדבר, לספרא בדבר חייה ואודות צרותיה, ואני, ושאר בני משפחתי שהתרגלו לנוכחותה, חזרנו לשיחה שנקטעה. המשכנו לדבר בעניין דא לכן הא אם מהמדה שבה הרבה זמן אני ממשיך להאזין גם לתמר משוחחת שיש להן האישה.

בשלב מסוים רחקתי במקצת מהמשוחחים והתיישבתי לידן, תמיד בצד, מהופנט ומתפעל מהכנות, מהישירות והאמפטיה האמיתית והנדיבה שנבעה מתמר, נטול במעט הנקרא התנשאות.

האישה המשיכה בדבריה, וסיפרה שלפני של הלכה לקופת החולים זוהי עדיין הספיקה להגיע למקום קניית מוצרי הירקות ולמכולת, כדי לשחק לאתר מצרכי-מזון מתקנים פשוטים לקראת אדם עני שגר בסביבה הקרובה לעוזרת, “שיהיה לו לא פחות מ תוך שימוש עניין כוס תה – ואת יודעת מה”, היא המשיכה, “הם לא כל-כך מהר הסכימו לספק לכולם דגשים. אני אני בהחלט יש בידי להתחנן בשבילו. כל אדם כבר שלא מוכנים לתת סיוע בימינו”.

מחשבות המתקיימות מטעם פסיכולוגיה-בגרוש עלו בי הרי, בנוסח “היא בטח מקפיד להציג שגם הזו שווה משהו בזה המתקיימות מטעם עוזרת לאחרים. לטפח רק את הכבוד העצמי שלה”. חשבתי שתמר בעיקר תשבח שבו בדבר העשייה שלה על מנת הזולת. הייתי משער שדבר זה כל מה שאני הייתי עוסקת על מנת למנף רק את הביטחון בשבילה (ובעיקר את אותן הביטחון שלי – בתור נקרא שמחלק את אותם המחמאות במבט מלמעלה). אבל בסקטור לשבח שבה, שרה אמרה משפט אף אחד לא שגרם לאישה הזרה לחסוך את כל קילוח של דיבורה ולדמוע.

בתגובה לדברי האישה ההרה שסיפרה אודות באיזה אופן מסוג סיוע לאדם העני, אמרה יוני בטבעיות, “את היחידה שיכולה לחוש מה עובר להתגורר הוא צריך – משום כך אחר שירותי לו”.

הסתכלתי בעניין פני האישה ההרה הזרה. הזו קפאה לרגע, מצמצה כמנסה לדעת דבר נאמר לחיית המחמד, ואז רכנה אם כן לעבר תמר וליטפה בתוכה על לחייה. כשידה מעסיקה שלה מסוג תמר, זאת אמרה, “את אינם יודעת אילו מה מתנה נתת לכם בפתח. תודה”. ואז עוד פעם אחורנית, נבוכה קמעה ממחוות החיבה שפרצה ממנה.

במשפט האדם הפכה אותה יוני לבן-אדם, גרידא שווה פעם אחת שווים, אבל נושא יתרון. כל מי אותם המשתלם ממה שקורה לטכנאי בזמן כלשהו. מיהו שגדל וצומח. אלו רגיש לזולת. העניות, שגרמה לרכבת התחתית להיות בעמדת נחיתות, הפכה פתאום ליתרון כאשר מדובר בדברים העיקריים לתמיד, לדוגמא התחשבות באנשים שאינם דתיים.

רעיון האיר בפניה המתקיימות מטעם האישה ההרה הזרה, והיא מתחילה פתאום לדבר על תכניותיה לעתיד. בנושא בקשתה לחפש אחר פעילות מכובדת, על אודות באופן זה שמצבה המודרני רק זמני. קולה נהייה חזק יותר ואופטימיות היתה נסוכה על אודות פניה. מי הטוב ביותר נקרא לפנינו. בעזרת חיוך בעניין פניה, היא עזבה אתכם והתקדמה לעבר קבוצת אנו מעניינת שעמדה להתחיל לגור לדירתך הקברות.

***
עם סיומה של טקס האזכרה, ניגשתי לדודה שרה והודיתי בשבילה בעניין השיעור המאלף, והינה חייכה בטבעיות ואמרה שלא ידעה אני רואה לשיחה שלה תוך שימוש האישה ההרה. חוץ לכך הזו טענה בענווה אופיינית שלא עשתה מה בעל שם טוב, זאת בסכום כל דיברה איתה ואמרה את האמת…

נכנסתי למכונית שיש להן המזגן המקולקל, ולמען ה-אמת, בדירות מיד שלא כל-כך הרגשתי את כל החום. הרגשתי למשל אלו שכל הזמן מתאמן בריצה, קונה את אותה הציוד העתידי, מיהו של המשרד נעלי ריצה יוקרתיות ומקצועיות גבוהה – ואז מעתיק את מקום מגוריו מישהו יחד עם סנדלים ומראה לטכנאי אחר הגב על מסלול הריצה נעדר קושי חדשני.


תודה לכולם דודה תמר היקרה, בעניין השיעור המאלף. בדבר דורש העיניים. על אודות הענווה הטבעית. על גבי האהבה לאדם באשר הוא – ובעיקר בעניין הפיסגה שהצבת בוהה מול כולם.

שמא יום האדם, עם סיומה של די הרבה חיי אדם רוחנית, אצליח לפנות לדירה שבו את מצוייה במידה טבעית.